מהם פולינוקלאוטידים?

פולינוקלאוטידים הם מקטעי DNA מטוהרים, המיוצרים בדרך כלל מחומר שמקורו בדגי סלמון או פורל, לרוב מרקמת הרבייה שלהם (מוכר במדיה כ-זרעי סולומון). PDRN הוא חומר קרוב, המורכב ממקטעים קצרים יותר.

למרות המקור, לא מדובר בהזרקת תאי דג, תאי גזע או DNA חי שיכול להשתלב ב-DNA של המטופל. החומר עובר תהליכי טיהור ומכיל מקטעים שאמורים להתפרק בהדרגה בגוף.

הרעיון אינו למלא נפח כמו חומר מילוי רגיל, אלא להשפיע על סביבת הרקמה ולעודד תהליכי תיקון והתחדשות.

כיצד הטיפול אמור לפעול?

מחקרי מעבדה ומחקרים בבעלי חיים מציעים שפולינוקלאוטידים עשויים:

* להשפיע על פעילות תאים המעורבים בתיקון העור;
* לעודד פעילות של פיברובלסטים — התאים האחראים בין היתר לייצור מרכיבי התמיכה של העור;
* לתמוך ביצירת כלי דם ובהחלמת רקמות;
* להפחית תהליכים דלקתיים מסוימים;
* לסייע בסביבה שבה מתרחשים ריפוי ובנייה מחדש של הרקמה;
* לקשור מים ולתרום ללחות ולמרקם העור.

זהו מנגנון ביולוגי אפשרי וסביר, אך חשוב להפריד בין מה שמתרחש בתאים במעבדה לבין מה שניתן לראות בפועל בפניו של אדם. העובדה שחומר משפיע על פיברובלסטים אינה מוכיחה שהוא ייצור הצערה משמעותית או כמות גדולה של קולגן חדש בעור האנושי.

גם הטענה שפולינוקלאוטידים “מתקנים את ה-DNA” של העור אינה נתמכת היטב במחקרים קליניים. מדובר בעיקר בניסוח שיווקי המבוסס על הרחבה מוגזמת של מנגנונים ביולוגיים אפשריים.

מה מבטיחים לגבי הטיפול?

ההבטחות השכיחות כוללות:

* שיפור בלחות ובגמישות העור;
* הפחתת קמטוטים;
* שיפור במרקם ובחספוס;
* הקטנת מראה הנקבוביות;
* שיפור בעור דק סביב העיניים;
* הפחתת כהות מתחת לעיניים;
* יצירת קולגן;
* “שיקום העור ברמת התא”;
* תוצאה טבעית ללא הוספת נפח;
* אפקט הנמשך חודשים ואף שנה.

חלק מהטענות אפשריות ומקבלות תמיכה ראשונית. אחרות עדיין לא הוכחו או מוצגות באופן רחב הרבה יותר מכפי שמאפשרים המחקרים.

מה מצאו המחקרים?

### פולינוקלאוטידים לאחר גלי רדיו ומיקרו-מחטים

במחקר מ־2022 השתתפו 30 נשים עם קמטים סביב העיניים. כל המשתתפות קיבלו טיפול בגלי רדיו עם מיקרו-מחטים בשני צדי הפנים. בצד אחד נמרחו פולינוקלאוטידים ובצד השני מי מלח.

במדידה באמצעות מערכת צילום תלת-ממדית נמצא בצד שטופל בפולינוקלאוטידים שיפור מוקדם יותר וירידה גדולה יותר בעומק חריצי הקמטים.

אולם כאשר בחנו את התוצאה באופן קליני וסובייקטיבי, שני צדי הפנים השתפרו במידה דומה. כלומר, המכשיר הצליח למדוד הבדל מסוים, אך לא ברור שההבדל היה מספיק גדול כדי שהמטופלות או הרופאים יבחינו בו. גם בגמישות העור לא נמצא שיפור מובהק במדידת המכשיר.

בנוסף, מכיוון ששני הצדדים קיבלו טיפול יעיל בפני עצמו — RF microneedling — אי אפשר לומר שפולינוקלאוטידים לבדם יצרו את השיפור. לכל היותר, המחקר מציע שהם עשויים להוסיף אפקט קטן או לזרז מעט את התוצאה. [המחקר המלא](https://pmc.ncbi.nlm.nih.gov/articles/PMC9110589/)

### פולינוקלאוטידים לעומת חומצה היאלורונית באזור העיניים

במחקר אקראי וכפול-סמיות השתתפו 27 נבדקים. צד אחד של אזור העיניים טופל בפולינוקלאוטידים והצד השני בחומצה היאלורונית לא מצולבת.

במספר מדידות מכשיריות, ובהן לחות, גמישות, חספוס ומראה הנקבוביות, נמצאו יתרונות מסוימים לפולינוקלאוטידים בנקודות זמן מסוימות.

עם זאת, בהערכה האסתטית הכללית ובדירוג הסובייקטיבי לא נמצא הבדל מובהק בין הטיפולים. במילים פשוטות: מכשירים הצליחו לזהות שינויים מסוימים, אך לא הוכח שהפולינוקלאוטידים יצרו תוצאה אסתטית שנראתה בבירור טובה יותר מחומצה היאלורונית פשוטה. [תקציר המחקר](https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/32248707/)

### PDRN לעומת PRP בשילוב מיקרונידלינג

במחקר קטן מ־2025 השתתפו 24 נשים עם קמטים ופיגמנטציה. מחציתן קיבלו מיקרונידלינג בשילוב PDRN ומחציתן מיקרונידלינג בשילוב PRP.

בשתי הקבוצות חל שיפור בקמטים ובפיגמנטציה. בקבוצת ה-PDRN נמדד שיפור גדול יותר בציון הקמטים, אך בפיגמנטציה לא נמצא הבדל מובהק בין הקבוצות. אף שמדד הפיגמנטציה השתפר מספרית, המשתתפות נשארו באותה קטגוריית חומרה קלינית.

קשה להסיק מכך כמה מהשיפור נבע מה-PDRN, משום שלא הייתה קבוצת ביקורת שקיבלה מיקרונידלינג בלבד. המחקר כלל 12 נשים בלבד בכל קבוצה והמעקב נמשך שישה שבועות, ולכן הוא אינו מלמד מה קרה לאחר מספר חודשים. [המחקר המלא](https://mail.mattioli1885journals.com/index.php/aestheticmedicine/article/view/16753)

### מחקר תצפיתי באזור העיניים

במחקר מ־2026 נבדקו 42 מטופלים לאחר שני טיפולים באזור העיניים. המטופלים דיווחו על שיפור במראה העפעף התחתון ובקמטים בצדי העיניים. השיפור ושביעות הרצון הגיעו לשיא לאחר כשלושה חודשים וירדו במידה מסוימת לאחר שישה חודשים.

זה נשמע מרשים, אך למחקר לא הייתה קבוצת ביקורת, לא בוצעה הזרקת דמה והמטופלים ידעו שקיבלו טיפול. התוצאות התבססו בעיקר על שאלוני המטופלים ולא על הערכה אובייקטיבית וסמויה.

לכן המחקר מראה שמטופלים הרגישו שיפור לאחר הטיפול, אך אינו מוכיח שהשיפור נבע מהחומר עצמו. אפקט הציפייה, פעולת ההזרקה, השפעה זמנית של הטיפול ושינויים אחרים בעור יכולים להסביר לפחות חלק מהתוצאה. [המחקר המלא](https://doi.org/10.1111/jocd.70736)

מה אומרות הסקירות השיטתיות?

סקירה שיטתית שפורסמה ב־2025 כללה תשעה מחקרים ובהם 219 מטופלים. נמצאו סימנים חיוביים לשיפור בקמטים, במרקם ובגמישות, ותופעות הלוואי המדווחות היו בדרך כלל קלות וחולפות.

אולם כל המחקרים הוגדרו כבעלי איכות נמוכה או בינונית. הם השתמשו במוצרים, כמויות, טכניקות הזרקה, אזורי טיפול ומדדי תוצאה שונים. בגלל השונות הגדולה לא ניתן היה אפילו לאחד את התוצאות למטא-אנליזה. [הסקירה המלאה](https://pmc.ncbi.nlm.nih.gov/articles/PMC11845969/)

סקירה נוספת שפורסמה ביולי 2026 כללה שבעה מחקרים אקראיים ובהם 183 משתתפים. רק ארבעה מהם עסקו בהצערת העור; האחרים בחנו מניעת צלקות וריפוי פצעים.

הסקירה מצאה אותות חיוביים במספר תחומים, אך האפקט העקבי ביותר נמצא דווקא בריפוי פצעים — ולא בהצערה של עור בריא. גם כאן הודגשו המדגמים הקטנים, הפרוטוקולים הלא אחידים, השימוש במדדי תוצאה שונים והמעקב הקצר יחסית. [הסקירה העדכנית מ־2026](https://www.cureus.com/articles/512241-polynucleotides-and-polydeoxyribonucleotides-for-skin-rejuvenation-postoperative-scar-prevention-and-wound-healing-a-systematic-review-of-randomized-clinical-trials.pdf)

אז מהו גודל האפקט?

זו השאלה החשובה ביותר — ולספרות עדיין אין תשובה טובה.

מחקרים שונים מצאו שיפור במספרים שנמדדו באמצעות מצלמות או מכשירים, אבל לא תמיד נמצא יתרון ברור בהערכה החזותית של הרופא או המטופל. המשמעות היא שייתכן שינוי ביולוגי או מכשירי קטן, אך לא בהכרח שינוי אסתטי משמעותי שניתן לראות במראה.

אין כיום ראיות טובות לכך שהטיפול:

* יוצר שינוי דרמטי במראה הפנים;
* מעלים קמטים עמוקים;
* מחזיר נפח שאבד;
* מרים רקמות שצנחו;
* מתקן שקע אנטומי מתחת לעיניים;
* מעלים שקיות שומן;
* מטפל בכל סוג של כהות;
* מחליף בוטולינום טוקסין או חומרי מילוי;
* מבטיח תוצאה הנשמרת שנה או יותר.

אם קיים אפקט אסתטי, סביר יותר לצפות לשיפור עדין באיכות העור — מעט יותר לחות, מרקם מעט חלק יותר ואולי הפחתה מסוימת בקמטוטים שטחיים.

ומה לגבי אזור העיניים?

אזור העיניים הוא אחד היעדים המרכזיים לשיווק הטיפול, אך חשוב להגדיר מהי הבעיה שאותה מנסים לטפל.

פולינוקלאוטידים עשויים להתאים לעור דק, יבש או בעל קמטוטים שטחיים. הם אינם מתקנים בעיות מבניות כגון:

* שקע עמוק הנובע ממבנה העצם או מאובדן נפח;
* שקיות הנגרמות מבליטת שומן;
* עודפי עור משמעותיים;
* צניחת העפעף;
* כהות שמקורה בכלי דם, בפיגמנטציה עמוקה או בהצללה אנטומית.

לכן גם אם הטיפול משפר מעט את איכות העור, הוא עלול לא להשפיע כלל על הסיבה המרכזית למראה שמפריע למטופל.

האם הטיפול בטוח?

במחקרים הקיימים תופעות הלוואי היו בדרך כלל קלות וחולפות וכללו:

* כאב או צריבה בזמן ההזרקה;
* אדמומיות;
* נפיחות;
* שטפי דם;
* רגישות או גרד מקומי;
* בליטות זמניות בנקודות ההזרקה.

במחקרים שנכללו בסקירות לא דווח על סיבוכים חמורים הקשורים לטיפול. זהו נתון מעודד, אך מספר המטופלים קטן מדי כדי לשלול סיבוכים נדירים.

כל הזרקה לפנים כרוכה גם בסיכונים הקשורים לפעולה עצמה, ובהם זיהום, תגובה דלקתית, גושים, אסימטריה ופגיעה בכלי דם. ייתכנו גם סיכונים התלויים במוצר, ברמת הטיהור, באחסון ובטכניקת ההזרקה.

בניגול לחומרי מילוי המבוססים על חומצה היאלורונית, אין לפולינוקלאוטידים אנזים מקביל להיאלורונידאז המאפשר לפרק במהירות את החומר לאחר ההזרקה.

לכן נכון לומר שהטיפול נראה נסבל היטב במחקרים קטנים — אך לא שהוא “בטוח לחלוטין”.

מה עדיין לא ידוע?

עדיין חסרים מחקרים שיוכלו לענות על השאלות המעשיות החשובות:

* מהו השיפור הממוצע שניתן באמת לראות בעין?
* איזה שיעור מהמטופלים מרגיש שהטיפול היה שווה את העלות?
* אילו מטופלים צפויים להגיב ואילו לא?
* האם החומר עצמו יעיל יותר מפעולת ההזרקה או המיקרונידלינג?
* האם הוא עדיף על חומצה היאלורונית, PRP או טיפולים אחרים?
* מהו המוצר, הריכוז והמינון הטובים ביותר?
* כמה טיפולים נדרשים?
* כמה זמן נשמר האפקט?
* האם יש צורך בטיפולי תחזוקה קבועים?
* מהם הסיכונים הנדירים לאחר טיפול באלפי מטופלים?
* האם התוצאות נשמרות מעבר לשישה חודשים או לשנה?

כדי לענות על כך נדרשים מחקרים גדולים, אקראיים וכפולי-סמיות, עם הזרקת דמה, צילום סטנדרטי, הערכה של רופאים שאינם יודעים איזה טיפול ניתן ומעקב ממושך.

המסקנה שלנו

פולינוקלאוטידים אינם טיפול חסר בסיס. קיים מנגנון ביולוגי אפשרי, קיימות ראיות סבירות יותר לתמיכה בריפוי רקמות, וקיימים מחקרים אסתטיים המצביעים על שיפור בחלק ממדדי איכות העור.

עם זאת, הראיות בתחום האסתטי עדיין מוגבלות. המחקרים קטנים, הפרוטוקולים אינם אחידים ולעיתים הפולינוקלאוטידים ניתנים יחד עם טיפולים אחרים. בחלק מהמחקרים נמצא יתרון במדידה מכשירית, אך לא הבדל שהרופא או המטופל הצליחו לזהות באופן ברור.

לכן הדרך ההוגנת להציג את הטיפול היא:

טיפול אופציונלי שעשוי להביא לשיפור עדין באיכות העור, בעיקר בלחות, במרקם ובקמטוטים שטחיים. יש לו בסיס ביולוגי וראיות קליניות ראשוניות, אך עדיין אין הוכחה מספקת לאפקט אסתטי גדול, צפוי או ממושך.

מי שבוחר בטיפול צריך להגיע עם ציפיות מתאימות: לא שינוי במבנה הפנים ולא “הצערה דרמטית”, אלא לכל היותר שיפור מתון ועדין באיכות העור.

בקיצור: כנראה יש כאן יותר מטרנד בלבד — אבל השיווק עדיין מתקדם מהר יותר מהמחקר.